בעזרת קומפוזיציה מקורית, אנלוגית-דיגיטלית מנסה ערן צמית לגעת בפרצופים הרבים של עולם הסאונד: מהשפעותיו המוקדמות מהבית (בעיקר מוזיקה פרוגרסיבית משנות ה60-70), לעולם המוזיקה ה"חדש" שספג בשלושת שנות לימודיו:
מאקוסטיקה לגלי קול; מסינטזה דיגיטלית לקומפוזיציה קלאסית; מארנולד שנברג לפייר שפר; דרך עולם מוזיקלי מעורב, שנשען בעיקר על ז'אנרים כמו: אמביינט, מוזיקה קלאסית ומוזיק-קונקריט, עונה המוזיקה על מחשבות של חוסר אמונה ומבוכה מעולמנו המערבי, עולם המוזיקה והתרבות בפרט, והאבסורד האינסופי שניכר בדרך שבה דברים ממשיכים להתנהל.
קטע הסיום "IVORR", שעוסק בפצעי המערב, מעלה היצירה את מעשיו של האדם הלבן, והשאלה האם 500 שנות אימפריאליזם, פצעה את תרבות המערב, כפי שפצעה את קורבנותיה. דרך מוזיקה אינסטרומנטלית מתגולל סיפורו של הקולוניאליזם באפריקה. כיאה ליצירה שמתכתבת עם ריאליזם קסום, מעגליות וסקפטיציזם, מצביעה היצירה על תעשיית השנהב שנוצרה באפריקה, והאבסורד שבו טבח הפילים הגדול בדרום אפריקה וקניה, מילא את אולמות המוזיקה באירופה, כאשר רוב תעשיית השנהב יועדה אל מפעלי הפסנתרים.
הקומפוזיציה, שמזכירה הרבה פעמים קינה, מכוונת אל עולם הדמיון, כאשר שימושים בדרונים עמוקים, פסנתרים ומקלדות, סינטזה אנלוגית ודיגיטלית והקול האנושי, יוצרים מוזיקה על הגבול שבין אווירתיות להלחנה מסודרת, ומנסים לצייר תמונה חזיתית אך מעורפלת בראשו של המאזין.
