אני עולה לגג של ההורים, סורקת את השטח סביבי, מעמידה את המצלמה, מפעילה מנגנון צילום עצמי.
בזמן אחר. מצד אחד אמא מחזיקה לי ביד חזק מידי. מצד שני אמא של מאיר, אני לא מכירה אותה. בשמלה לבנה אני מובלת לחופה, הפנים שלי מכוסות, אני עדיין לא רואה. הגברים מנהלים את הטקס, אני עומדת בשקט לצד מאיר, לא ראיתי אותו שבוע, אני מתגעגעת. הכוס נשברת, הכיסוי יורד, אנחנו מביטים אחד בשני, זה לא מקובל. אנשים חושבים שזה יפה או לא מתאים, אני מובכת מעט. המבט של מאיר מחבק ומרגיע, אנחנו הולכים לחדר ייחוד. בבית של משפחת צייגר בלוד באירוע שבע ברכות, השיער שלי מכוסה בפאה, זה מרגיש לא טבעי. יוסול ליברוב לוטש עיניים, מאיר מניח את כוס היין על השולחן, אני מרימה ושותה לגימה קטנה. משהו נסדק. הדם שלי ספוג על בד לבן, הגוף רועד וכואב. הלל הקטן בזרועותיי, הדסה בת שנה וחצי לרגליי, אני מותשת.
על הגג אף אחד לא יודע מה אני עושה.
בפרוייקט הגמר אני מציגה דיוקנאות עצמיים, סרטון וידיאו מהחתונה שלי ואוביקט רדי מייד מטופל. אני נותנת לדימויים שלי במה, קול וניראות ומייצאת אותם מתוך העולם השמור שלי ומציגה אותם לעיני כל בחלל הגלריה. בתהליך העבודה אני משתמשת בחלל הגג של בית מגורי כמגרש משחקים, ויוצרת בו פרפורמנס צילומי . הגג הוא מרחב ביתי ואינטימי, אך גם ציבורי, ומאפשר לי לפעול בו בין קצוות: בין הפנים לחוץ ובין הסתרה לגילוי. פעולת הצילום מתעדת רגעים כנים שלי עם עצמי, בוראת זהויות, ומשלבת בין העולמות שלי. באמצעותה אני פורמת קודים חברתיים ובו בזמן מתרפקת על התרבות המוכרת לי מהבית. אני עובדת עם ההגבלות הקיימות בעולמי כפלטפורמה פורייה ליצירה- מנכיחה את השבר לצד החלום, ומחפשת באמצעות הפעולה האמנותית גם לקבל לגיטימציה וריפוי.
