כל החיים שלי שנאתי פופ. ככה גידלו אותי. פופ מיצג מסחריות, קפיטליזם, בלה בלה בלה כל מני דברים רעים. דברים שהם "לא אמנות". בתור בן אדם שלא אוהב התעסקות ז'אנרית, הבנתי שגם פופ הוא שפה כמו כל שפה אחרת באמנות. בכל שפה אתה יכול להגיד כל דבר. בין אם זה 'תקנו מילקי' או 'אני השטן ואני רוצה לרצוח את כולם'. פופ קיים בכל מקום. בטלוויזיה ובסטודיו הכי הזיה לאמנות בברלין. פופ זה סתם עוד שפה. סתם עוד צבע. הכל יכול להיות פופ.
בשנים האחרונות החלטתי להתעסק דווקא בדבר שסלדתי ממנו רוב חיי, דווקא בגלל שזה המקום די זר ורציתי להתעסק במשהו שהוא באמת חדש בשבילי. למדתי שכל החיים הקשבתי לפופ, פשוט חשבתי שלא. כי לא באמת ידעתי מה זה. זאת תובנה די מעצבנת, ודי משחררת באותו הזמן.
ידעתי שאני רוצה לעשות אלבום פופ. פופ שהוא פופ. פופ מהטלוויזיה. אני אוהב את השפה הזאת, ואין בזה ביג דיל. זה לא מבדיל אותי וזה לא מייחד אותי. זאת פשוט שפה שלמדתי.
עבדתי במשך יותר משנה על האלבום 'קונטרה', אלבום שבו בעזרת הפופ חקרתי על עצמי והבעתי את עצמי, בתור אמן ובתור בן אנוש עם רגשות. באלבום אני מציג את הדברים שלמדתי שאני אוהב בפופ. ואת עצמי בתוך העולם היחסית זר הזה. אמנם ניסיתי ליצור פופ מהטלוויזיה, אבל לא יצא לי בדיוק. לא שזה משנה. 🤷♂🤷♂🤷♂🤷♂
