כשאני חושבת על המתנה עולים לי הרגעים הקטנים ביומיום שבהם מכריחים אותי לעצור. רגעים מעטים שבהם הזמן שלי לא בשליטתי. כשעשיתי כל מה שיכולתי לעשות ונותר לי רק להמתין. תמיד עולה לי שם חרדה. אני חושבת על רחוב הומה, אנשים ממהרים למשימות שלהם, אני חלק מהזרם ופתאום- רמזור אדום. אי תנועה. אל תזוזי. מה עושים?? הלחץ מהחוץ חודר פנימה ואני כלואה בבועת הזמן הזאת, במיני-עולם המתנה שנוצר כאן באי.
אבל לעתים רחוקות אני מצליחה לחוות את ההמתנה בצורה אחרת. נתקעתי באי? הידד! למה לא לקחת חופשה? קיבלתי חמש דקות מתנה מהעולם- לעשות מה שאני רוצה. במקום לברוח לפלאפון או למחשבות טורדניות או לספור מרצפות, אני יכולה להפתח לרגע הזה, לבהות קצת ברחוב, להקשיב לנשימות שלי, להסתכל על העננים או על הכלב שלידי, לשיר, לנכוח. הייתי רוצה לפתוח פתח בהמתנה. להזרים לשם אוויר מרענן, לאפשר לעצמי (ולאחרים גם) לשחרר את הרגע הזה, לצוף רגע מעל ה'צריכים' ופשוט לשהות.
"אי תנועה" הוא פנקס כיס שעובר איתך את השלבים ברגעי המתנה, משמעותיים יותר ופחות, מרגע ה"היתקעות" והחרדה עד להשלמה ונוכחות ברגע הזה כמו שהוא.
