לתערוכת הגמר שלי בחרתי להציג מגוון פרויקטים שאהבתי במיוחד מתקופת הלימודים.
הפוסט היומי (קורס טיפוגרפיה #1)
בתקופת הקורונה נחשפתי לאורח החיים שנקרא 'נוודות דיגיטלית'. מה זה אומר בעצם? שמקור הפרנסה לא תלוי מקום, והאפשרות לעבוד מכל מקום בעולם זמינה עבורך. הסתקרנתי, והצטרפתי לקהילות הפייסבוק של הנוודים מישראל, כדי ללמוד מהאנשים שחיים כך ולא רק מכתבות בנושא. נחשפתי לאנשים מעניינים בטירוף, אמיצים, פורצי גבולות מחשבה, ופשוט לא הפסקתי לקרוא – פוסט אחרי פוסט אחרי פוסט.
כשקיבלנו בלימודים תרגיל לבחור מניפסט (מִנְשַר, הצהרה פומבית המתארת רעיונות או עקרונות) ולהפוך אותו למוצר דפוס מדופדף, הבנתי שזה המקום שלי להתעסק בנוודות הדיגיטלית שהרחיבה לי את האופקים. האתגר היה כיצד לקחת את הפוסטים הדיגיטליים מהפייסבוק שיכולים ממש להציל אותך ברגעי בדידות בטיול או במסע, ולהעביר אותם לדפוס, באופן שגם יהיה פרקטי לקחת איתנו למסעות בעולם, וגם לא יגרום להם לאבד את הייחוד שלהם – כפוסטים בודדים. הפתרון שיצרתי הוא פורמט מגילה, כזו שבכל יום ניתן לתלוש ממנה את 'הפוסט היומי', כשכל פוסט מסווג כהומוריסטי, עמוק, אינטימי ועוד.
_________________________________________________________________________
עניין (קורס טיפוגרפיה #2)
מה מעניין אותך? מה מעורר בך משהו בפנים, משהו אמיתי?
כשאני מנסה לענות לעצמי, אז אני בדיוק בחיפושים לתשובה לשאלה זו. אנחנו ממציאים לעצמנו אין סוף דברים בחיים על מנת שיהיה לנו מעניין. כשבקורס טיפוגרפיה התבקשנו לבחור מילה אחת להתמקד בה ולהפוך אותה למוצרים שונים, בסופו של תהליך החקר הגעתי למילה המתבקשת – עניין. איך מייצרים עניין? איך מייצרים אותו בוידאו? בכרזה? באובייקט תלת מימד? האם אפשר לייצר עניין ממשהו לכאורה לא מעניין? כמה רחוק אפשר לקחת את המילה הזו? אז מסתבר שאפשר רחוק מאוד, ואני רק נגעתי בקצה הקרחון.
_________________________________________________________________________
אולימפיאדה בישראל ב-2036 (קורס מיתוג)
כשקיבלנו את הבריף לתרגיל, "הרפורמה המשפטית" עוד הייתה על אש קטנה. כותרת קצרה בחדשות, ראיון קטן שם. לא הבנתי לאילו מימדים הדבר יגיע. משבוע לשבוע התקדמתי עם התרגיל. באותו הקצב התגברה המחאה. ואז היה הרגע שבו החלטתי – תרגיל מיתוג של מדינת ישראל שהלך מבחינתי לכיוונים של הדגשת התרבויות השונות שבמדינה, כור ההיתוך וקבלת השונה, יתהפך ב-180 מעלות לכיוון בו המדינה תהיה בעוד כעשור – מקום של מדינה יהודית. ההחלטה הזו הובילה אותי לחקור כיצד הערכים של מדינה יהודית בלבד ישפיעו על תחרות ספורט גדולה כמו האולימפיאדה. מה יהיה הביטוי של ערכים אלו בשטח?
באופן אישי, היה לי קשה. התרחיש שבחרתי הוא אמנם הקיצון, אבל לאט לאט הוא לא נראה לי מופרך כל כך. בנקודה בה אנו נמצאים הפרויקט מעמת אותנו עם שאלות חשובות – האם רק אלו הערכים שחשוב לנו כמדינה להדגיש? האם הם חשובים יותר מערכים אחרים? האם העולם היה מקבל זאת או מחרים את התחרות בתנאים האלו?
_________________________________________________________________________
מגזין 'טענות ארוזות' (קורס סִגנון + אינטראקטיב UI/UX)
התרגיל – יצירת מגזין בנושא 'בית'. כן כן, המושג הרחב הזה. מאיזה כיוון לתקוף אותו בכלל?
אחרי הרבה מאוד תהיות, מחשבות ושיחות, לקחתי אותו לפעולה שהכי חשובה לי בכניסה לבית –
שטיפת הידיים. יש את העולם שבחוץ, ויש את הבית שלי. העולם שבחוץ מלא בחיידקים שלא רצויים בביתי. כשאני מסתכלת ברחוב, אני רואה את כל המקומות בהם הציבור נוגע בידיים. אני רואה את החיידקים שעוברים מאחד לשני – וזה בדיוק מה שתקבלו בגיליון המגזין שלי. בגרסה המודפסת snapshots של הנגיעות האלו, ובגרסה הדיגיטלית הַרחבה של הנושא בעזרת הדמייה של טביעות האצבעות המלוכלכות, עוּבדות ומאמרים על הנושא. המטרה היא העברת תחושת קרינג', תחושה לא נוחה, שבסופה – רק תרצו ללכת לשטוף ידיים מכל הדבר הזה.
שם המגזין 'טענות ארוזות' נולד מכך שהפעולה הזו של שטיפת הידיים יכולה להיות מאוד קריטית לי אך לא לאדם אחר. אני רשאית לטעון את הטענה הזו, בעוד שאדם אחר רשאי לטעון טענה אחרת בגיליון הבא.
_________________________________________________________________________
גוף ראשון, מדבר (קורס אנימציה)
הגוף שלי כואב המון. בעיקר מאז גיל 18. בהתחלה, זה מפחיד ממש. הלכתי לכל בדיקה אפשרית – לבדוק מה מקור הבעיה. אחרי בדיקה, ועוד בדיקה, ועוד אחת, מחלחלת ההבנה – הגוף שלי לא כואב לבדו, הנפש כואבת איתו. מהנושא האישי הזה, כתבתי קטע קצר שהפך לסרט אנימציה, ושניהם מנסים יחדיו להמחיש את הרגישות והקשר שבין הגוף לנפש שלנו.
_________________________________________________________________________
כבר הרבה זמן שזה ככה (קורס איור דיגטלי)
כבר הרבה זמן שאני יוצאת, נפגשת, מכירה, אבל כלום לא מתרומם. וגם אם מתרומם, ככה גם נופל. זוגיות ואהבה זה לא קל, אתם בטח יודעים. באיור שלי לא הדמויות משנות, אלא הסיפור עצמו שחוזר על עצמו בכל פעם מחדש. בחירת הקונצרטינה (פורמט דמוי אקורדיון) כפורמט לסיפור , הייתה לי חשובה מאוד. אפשר לבחור ולראות בה בכל פעם רק חלק קטן מהסיפור, אפשר לפתוח אותה לגודל מלא ולראות את כולו, ואפשר גם לסגור איתה מעגל בלי התחלה ובלי סוף – המעגל שבו אני מרגישה תקועה. ולמרות הכל – מוכרחים להמשיך לנגן.
לאורך התערוכה מוצגות יצירות נוספות שלי.
