עודד אלה
מיצב טכני-ביולוגי, המורכב מסדרת טרריומים פיסוליים, שבתוכם מערכות אלקטרוניות עצמאיות המגיעות לאינטראקציה עם הסביבה החיה.
במרכז המיצב, מיקרו-בקרים וחיישנים מפעילים מערכת צינורות, המתרגמת את התנהגות הקהל והתנאים האקלימיים בתוך המיכלים לקומפוזיציה מוזיקלית חיה ומשתנה בזמן אמת. המערכת מגיבה לנוכחות האנושית של הצופה כגורם זר המפר את האיזון, סכנה פוטנציאלית שנכנסה לחדר. העבודה בוחנת את המתח שבין המלאכותי לטבעי, ומציעה מבט חדש על תפיסת הזמן ומושג ההישרדות.
אני מנסה לייצר אסקפיזם, אני מחפש את תחושת הנתק המוחלט.
ההשתבללות, סגירת הדלת, ניתוק הטלפון.
אני רק מנסה לבנות סביבה שיש לי שליטה מלאה עליה, לקבוע את התנאים, האור, הלחות, האוורור. לברוא אקו-סיסטם פנימי שבו אני חי בתוך עצמי ומספק את צרכיי ללא תלות באיש.
כדי לייצר את הבידוד הזה, אני מוצא את עצמי פועל בתוך מתח מתמיד בין קצב הלב לבין הסיגנל החשמלי. בפרויקט אני יוצר מערכות בהן המכני והחי נאלצים לנהל דיאלוג – לעתים אלים, לעתים סימביוטי.
התפר שנוצר בתוך ניסיון הבידוד מעסיק אותי: המקום שבו חוט נחושת פוגש אדמה לחה בניסיון למדוד אותה, שבו חיישן דיגיטלי מנסה לתרגם חום גוף או נוכחות זרה למספרים, ושבו זכוכית הטרריום הופכת לגבול, חממה מצד אחד, וכלוב מצד שני.
המערכות שאני בונה כדי להשיג שליטה הן חצי-אוטונומיות.
יש להן דופק משלהן, היגיון פנימי שמורכב מקוד ומזרם, אבל הנתק לעולם אינו מלא.
הן תמיד תלויות בהשפעות הסביבה, במי שמביט בהן, במי שמתקרב, או פשוט בזמן שעובר. בסופו של דבר, אי אפשר להגיע לנתק.
