אני משתמשת באמנות כדי לתבוע בעלות על הזהות שלי. באמצעות סטילס, וידאו, כתיבה ופרפורמנס אני בוחנת את אפשרויות הביטוי ואת מגבלותיו. נקודת המוצא שלי מורכבת ומלאת סתירות פנימיות: אלמנה דתייה אורתודוקסית ואם ל-15 ילדים שמחפשת תשובות בעולם האמנות. אני לא מפסיקה לבחון מגבלות ודרישות שונות. אני מנסה למצוא את האיזון בין עבודתי לבין מעמדי בקהילה שלי ולמחויבותי למשפחה, ותוך כדי כך אני שואלת שאלות על מערכות יחסים, אהבה, סובלנות וגבולות חברתיים. בלבו של המסע הזה אני מפנה את עדשת המצלמה כלפי עצמי, בעודי ממשיכה לייצר דיאלוגים חדשים עם האהבה ועם האובדן.

חשבתי שאוכל להחזיר אותו עם ריבועי התמרים והאגוזים,
או עם ריח הקאשה.
חשבתי שאוכל להחזיר אותו כשאכבס את הפיג'מה שלו.
אולי כשאשב
בארון הבגדים שלו.
חשבתי שאוכל להחזיר אותו
עם הדלתות החדשות,
המגבות החדשות. אולי
מספר הטלפון החדש.
חשבתי שאוכל להחזיר אותו
עם התמונות, המוסיקה.
אולי הבלון.
חשבתי שאוכל להחזיר אותו
עם האבנים, הנרות,
העשבים שהיו לפרחים.
חשבתי שאוכל להחזיר אותו
עם צחוק, עם כעס,
עם דמעות,
או כשאשתתק.
בוודאי, חשבתי,
אוכל להחזיר אותו בחלומותי.

[email protected]