יעלה ברזילי

הקדש הוא סך כל הדברים ששייכים לבית המקדש אשר אין לעשות בהם שימוש אחר.
כיום המושג המשפטי מתייחס למבנה שייעדו לו תכלית מסוימת ואינו יכול לשמש למטרה אחרת.

כזה הוא בית הכנסת התימני בנחלאות הנמצא מול דירתי, שננטש על ידי מתפלליו ומאז עומד שומם. אין לו גג אבל יש לו קיר בטון אחד, שני קירות אבן, חזית פח חלוד וחלונות שבורים שמספרים על מה שהיה.

בתחילת השנה כשעברתי להתגורר בשכונה, נתתי בו מבט חטוף. ראיתי בו מושא תשוקה אסתטי בלבד ולא חשבתי שתתפתח ביננו מערכת יחסים. לאט לאט הרגשתי איך הנראות הפיזית שלו, העזובה, מעוררת בי את תחושת הבדידות. נדמיתי לעצמי כמו אותו בית כנסת שננטש מחוסר עניין לציבור והוא עורר בי את הרצון ""להחזיר עטרה ליושנה"". להביא לתוכו את ההיסטוריה המשותפת לנו ולדבר דרכו עליי.

גדלתי בבית דתי תימני ובשלב מסוים בהתבגרותי עזבתי את חיי הפרקטיקה הדתית וגם חלק מהאמונות והערכים. עם הזמן גיליתי שיש תבניות שטבועות בתוכי עד היום, מחשבות על עצמי ועל העולם שאינני יכולה לברוח מהן.

אני חושבת על אלמנטים מהילדות שלי, מביאה אותם לחלל בית הכנסת ומצלמת אותי בתוכו.
מה שאני לא מעזה לומר או להראות אני מצלמת. אני פועלת באופן אינטואיטיבי ומוצאת את המשמעות לאחר המעשה. אם שולחן הוא מזבח, אז האם כשאני יושבת עליו אני קורבן או מנחה? אם בית הכנסת הוא הקדש האם אני חוטאת במעשיי או שמא אני מפיחה בו ובי משמעות אחרת?
ואם, במקום הנטוש הזה יש קיר פח רעוע שעומד איתן ושום דבר (עדיין) לא מזיז אותו, אולי גם בי יש יהדות עיקשת שאי אפשר לקחת?

אני מצלמת במצלמה אנלוגית 5X4 פלטות (פילם) שחור לבן וצבע. זאת הדרך שבחרתי לדבר. רציתי לברוח מהעולם הדיגיטלי, לגעת בחומר, להיות מסוגלת להדפיס בחדר חושך וליצור מאפס.